פורסם בישראל היום בתאריך 2.5.21

יש רגעים שבהם נגמרות המילים. אסונות שאין שום דרך לתארם במילים. תחושה שהנביא מתאר כ"נמס כל לב ורפו כל ידים".
בשעה ששורות אלו נכתבות, הזירה עוד מדממת. אנשי החירום והרפואה עוד נלחמים על חיים, מאות משפחות דאוגות מכל העולם מחפשות מידע ובתי כנסיות מלאים ביהודים ששופכים לב כמים.
השמועות שמתחילות לטפטף פוצעות את הלב. הדמעות מטשטשות את הראיה. הכאב לופת באכזריות.
ודווקא עכשיו יש לפנינו משימה חשובה.
בעוד שכולם מדברים על הנספים והפצועים הקשים, ישנם מספרים הרבה יותר גדולים של פצועים שקופים שאיש עוד לא מדבר עליהם. פצועי החרדה.
אלפי צעירים ומבוגרים שראו את האסון הזה בעיניהם, נערים ונערות שנתקלים בתמונות קשות שהנפש שלהם לא יודעת ולא מסוגלת לעכל.
וכאן הקריאה מופנית אל כולנו. הורים, מחנכים ומקבלי החלטות. שימו לב אל הנשמות.
בהרבה מבתי הספר, הסמינרים והישיבות החרדיות חסר כח עבודה מקצועי שיודע לעזור ולזהות את נפגעי האסון. כח האדם הסדיר במוסדות החינוך לא הוכשר מעולם לתת עזר וסעד נפשי ברגעים כאלו.
זהו הרגע של כל הגורמים מלמעלה. עוד לפני שפותחים ועדות חקירה ומתחילים בהטחת האשמות מצד אל צד, חייבים לשלב ידיים ולהתלכד כדי להגיש עזרה לצעירים ולמבוגרים הללו.
כמי שזוכה כבר שנים לעסוק בהכוונה וביעוץ רפואי, חשוב לי לפנות גם אל המבוגרים שהיו במקום ולבני משפחותיהם. שימו לב לעצמכם. זו לא בושה לבקש עזרה מקצועית. טיפול מוקדם בילדיכם הצעירים ואפילו בכם עצמכם, יוכל למנוע העמקה טראומתית של האירוע הקשה הזה.
ואי אפשר שלא לדבר על הטראומה הקולקטיבית.
התמונות והקולות שמגיעים מהשטח, לא מאפשרים לאף אחד מאיתנו לברוח. ההבנה שכולנו משפחה אחת גדולה ששום חילוקי דעות לא יכולים לקרוע אותה.
מאז חצות ליל ל"ג בעומר, המוקדנים שלנו לא עוצרים לרגע. לא פחות מדאגה ומצוקה פיזית גופנית, אנחנו מזהים טראומה קולקטיבית. צעירים ומבוגרים שראו וחוו מאורעות שהנפש לא מסוגלת לעכל.
אי אפשר להתעלם מן התיזמון. האסון הזה תופס אותנו בסופה של שנה לא פשוטה. בתקופה שבה הציבוריות הישראלית שסועה ומפולגת, שאיש אינו מסוגל להתאחד עם זולתו.
וכמו בכל אירוע שמעורבים בו יותר מדי גורמים, הפיתוי היצרי להטיח האשמות ולצוד אשמים.
אחי ורעי, לא זו השעה.
הטרגדיה הנוראה הזו, יכולה וצריכה לשמש עבורינו קריאת השכמה. אנשים אחים אנחנו. ברגע אחד קטן של התרסקות, נופלות המחיצות המגזריות המדומות. הגורל הטראגי מאחד את כולם.
את הפקת הלקחים נשאיר לגורמים המקצועיים, אנו כמו אחים אוהבים נושיט יד זה לזה. ננסה יחד ללחוש לכאב.
נשמיע את התחינה העתיקה של כנסת ישראל בכל הדורות:
אנא א-ל נא, רפא נא לה, והייתה לה שמחתם עולם.